פורטל נפגעי רשלנות רפואית ונזקי הגוף

רשלנות רפואית במעקב ההריון – תסמונת דאון

מאת: עו"ד אבי לוטן

בת"א (ירושלים) 7183/05 מ.ב.ד ואח' נ' ד"ר אייל ענטבי וקופת חולים מאוחדת הוגשה תביעת רשלנות רפואית בטענה כי רשלנות הרופא במעקב ההריון אפשרה לידתו של ילדה עם תסמונת דאון.

האם, ילידת שנת 1969, ילדה את בתה, התובעת, בהריונה החמישי. בשל קשיים בפריון, הושגו כל הריונותיה של האם בעזרת מיקרומניפולציה מסוג ICSI (הזרקת זרעון בודד לתוך הביצית). שלושה הריונות נסתיימו בהפלה עצמונית, ובהריון הרביעי נולד בן בריא.
בהריון החמישי, נשוא התביעה, נקלטו שלושה עוברים. הומלץ לאם לבצע פעולה של הפחתת עוברים, תוך שהוסברו לה הסיכונים הטמונים בהריון מרובה עוברים, בהם סיכויי הפלה או לידה מוקדמת, אולם האם הודיעה כי אין היא מעוניינת בהפחתת עוברים.

ביום 4.3.04 החלה האם במעקב הריון אצל הרופא המטפל, הנתבע בתביעה. זאת במסגרת המרפאה להריונות בסיכון גבוה של קופת חולים מאוחדת. לאחר שהאם סירבה להפחתת העוברים, הופנתה האם לבדיקת שקיפות עורפית, ותוצאותיה נמצאו תקינות ביחס לשלושת העוברים.

ביום 3.6.04 הופנתה האם לסקירת מערכות מורחבת לשלילת מומים. ביחס לשניים מן העוברים, עוברים B ו-C לא נרשמו כל ממצאים חריגים. באשר לעובר A נרשם בהערות:" חדר שמאלי של הלב נקודה היפראקוגנית 1 מ"מ - מופנת לרופא מטפל לשקול יעוץ גנטי ואקו-לב עובר...".

הרופא המטפל הרגיע את האם וביטל את ההערה כחסרת חשיבות.

בשבוע 33-34 להריונה, ילדה האם את שלושת ילדיה בניתוח קיסרי. בניתוח חולצו בן בריא במשקל 2052 ג', בת אשר אובחנה כסובלת מתסמונת דאון שנולדה במשקל 1825 ג', ובת בריאה במשקל 1940 ג'.

ביהמ"ש אימץ את דעות הרופאים המומחים שעובר A שלגבי נמצאו ממצאים חריגים אכן הינו הבת אשר אובחנה כסובלת מתסמונת דאון.

בעת שהרתה הייתה האם בת 34.5. טרם מלאו לה 35. לפי הנחיות משרד הבריאות זכאית כל אישה שגילה בתחילת ההיריון 35 שנים ומעלה, לבצע בדיקת מי שפיר ללא תשלום. לאור הנחיות אלו, המתבססות על ההמלצות המקצועיות הקיימות, לא היה בגילה של האם, כשלעצמו, כדי להוות טעם להפנייתה לדיקור מי שפיר. בבדיקה זו ניתן היה לגלות את התסמונת.

כרטיסי המעקב של הריון האם אינם מציינים את הערותיו והמלצותיו של הרופא המטפל בבדיקת העל-קול, אינם מציינים מה הוסבר לאם, ואינם מציינים מה היו המלצות הרופא. אין כל תיעוד למתן הפנייה כלשהיא לאם או להחזרתה, ואין כל העתק מן ההפניות בתיקה הרפואי של האם.

ביהמ"ש קבע שחובתו של רופא היא לבצע רישומים רפואיים המשקפים לאשורו את מצב המטופל והטיפול שניתן לו בזמן אמת. היעדר רישום רפואי נאות, בין משום שהרישום לא נערך ובין משום שלא נשמר, עשוי להעביר על שכמו של הרופא את נטל השכנוע לגבי אותן עובדות אשר לו היו רשומות רפואיות כנדרש קל היה לבררן.

לדעת ביהמ"ש, יש לקבוע כי לא הוכח כי הרופא המטפל הסביר לבני הזוג את משמעות הממצא האולטראסוני, על קשר אפשרי בין ממצא זה לבין סיכון מוגבר לתסמונת דאון, ועל אפשרויות הבירור הפתוחות בפניהם. אף לא הוכח כי נמסרו הפניות לייעוץ גנטי או לבדיקת אקו לב עובר.

אין מחלוקת של ממש בין הצדדים כי גילויו של מוקד אקוגני (אזור שבו צפיפות החומר גבוהה יחסית לסביבתו, ולכן הוא מחזיר את גלי הקול של סורק האולטרסאונד באופן חזק יותר) בלב העובר, כממצא בודד, אינו ממצא בעל משמעות ואינו מצביע על סיכון מוגבר לתסמונת דאון. ודאי שאין הוא מחייב, לפי קריטריונים רפואיים מקובלים, הפנייה לביצוע דיקור מי שפיר. שני המומחים מסכימים כי ממצא זה מופיע בשכיחות גבוהה אצל עוברים בריאים. אין גם חולק כי ממצא זה הוא בעל חשיבות כאשר הוא ממצא דו צדדי, או כאשר נלווים אליו ממצאים אולטראסונוגרפיים פתולוגיים נוספים. שני אלה לא נמצאו בבדיקת העל-קול של עובר A.

ממצא של נקודה היפר אקוגנית (או מוקד אקוגני) בלב, כשלעצמו, איננו מצדיק הפנייה לביצוע דיקור מי שפיר או לייעוץ גנטי. באשר לבדיקת אקו לב עובר, הרי שבדיקה זו נדרשת לצורך איתור מומי לב, ואין בה כדי לסייע באיתור פגמים כרומוזומליים. מכל מקום, לא הוכח בדיון כי יש בבדיקה זו כדי לסייע באיתור פגמים כרומוזומליים בכלל, או תסמונת דאון בפרט.

ביהמ"ש קבע שהעדר הפנייה או המלצה לביצוע דיקור מי שפיר, על בסיס כלל נתוניה של האם (גילה, תוצאות בדיקת השקיפות העורפית, שיטת ההפרייה, והממצא האולטראסוני) איננה מהווה חריגה מפרקטיקה רפואית מקובלת. המלצה שלא לבצע דיקור מי שפיר, אילו באה במצורף למידע מלא על מצבו של העובר ואפשרויות הבירור הפתוחות בפני בני הזוג, הייתה המלצה "הולמת", משמע תואמת פרקטיקה רפואית מקובלת.

ביהמ"ש קבע כי הרופא המטפל אכן התרשל באי מסירת מידע רפואי מלא לאם, ושהופרה החובה למסור לבני הזוג מידע מלא על הממצאים שנמצאו בבדיקת שלילת המומים, על רקע גיל האם ואופן השגת ההיריון, ובפגיעה בזכות בני הזוג לדעת, לשקול ולהחליט האם ברצונם להמשיך בבירור, על אפשרויותיו השונות. אין חולק כי דיקור מי שפיר, אילו נעשה, היה מגלה בוודאות כי התובעת לוקה בתסמונת דאון.

על כן, לדעת ביהמ"ש, יש להטיל על הנתבעים את האחריות לנזקי התובעת, ככל שנגרמו כאלה, בגין הפרת חובתו למסירת מידע רפואי מלא.

כאמור, אין חולק כי בדיקור מי שפיר ניתן היה לגלות באופן וודאי את מחלתה של התובעת. הוכח גם כי לו נתגלתה התסמונת בדיקור מי שפיר, ניתן היה לבצע הפלה רק של אותו עובר בו נתגלתה התסמונת.

יש להניח, לדעת ביהמ"ש, כי לו פנו בני הזוג לייעוץ גנטי, לא הייתה עולה בסיומו המלצה לביצוע דיקור מי שפיר. השאלה העולה במלוא חריפותה היא, האם היו בני הזוג, לו קיבלו את מלוא המידע הרפואי הדרוש, מבצעים את הבדיקה חרף העדר המלצה רפואית לבצעה.

ביהמ"ש קבע שלאור שקלול הנתונים במקרה דנן, לרבות טיב בחירותיה של האם בעבר, ניתן להגיע למסקנה כי אילו הונחה הבחירה לפתח בני הזוג, מירב הסיכויים שהאחרונים היו בוחרים שלא לבצע דיקור מי שפיר. הריונותיה של האם הושגו בעמל רב. הריונה זה היה הריונה החמישי, לאחר ששלושה הריונות קודמים הסתיימו בהפלה. עוד הוכח כי לאחר ביצוע ההפריה, סירבו בני הזוג לבצע פעולה של הפחתת (דילול) עוברים, חרף המלצות רפואיות ברורות לעשות כן.

אף שהובהר לבני הזוג כי הריון מרובה עוברים כרוך בסיבוכים של הפלה, לידה מוקדמת ופגות ילודים, לרבות פגיעות מוטוריות, שכליות ועצביות לילוד, ולכן מומלץ להפחית את מספר העוברים, דחו בני הזוג את המלצות רופאיהם וסירבו לכל התערבות שעלולה לסכן את העוברים (ואין חולק כי פעולה של דילול עוברים עלולה הייתה להסתיים באובדן ההיריון). הריון זה של האם היה, אם כן, הריון יקר ביותר, וכל התערבות בהריון, הכרוכה בסיכון העוברים, נשקלה בזהירות רבה, ואף בהסתייגות, ע"י בני הזוג. ברי כי דיקור מי שפיר כרוך בסיכון מסוים לאובדן העובר וההיריון כולו.

נטייתם הטבעית של בני הזוג הייתה לשמור על ההיריון מכל משמר, ולפיכך ניתן להניח כי בני הזוג לא היו פועלים בניגוד להמלצה רפואית התואמת את נטייתם הטבעית שלא לסכן את המשך ההיריון.
ביהמ"ש קבע כי אין דומה חשש ללידה מוקדמת, ואפילו לפגות, לחשש ללקות בתסמונת דאון של אחד מן העוברים. החשש מפני לידת ילד החולה בתסמונת דאון הוא חשש כבד, לא בהכרח רציונאלי, וקשה לצפות את עמדתו של הורה ששומע שממצא מסוים שנתגלה בעוברו נקשר לתסמונת דאון.

ביהמ"ש קבע שבנסיבות אלה, בהן לא ניתן, בשל התרשלות הנתבעים, לשחזר את עמדתם של בני הזוג לו נמסר להם כל המידע הרלבנטי, ועל מנת לעשות צדק עם בני הזוג שמעולם לא ניתנה להם זכות הבחירה האמיתית בשאלה כה קרדינלית לגורלם ולגורל משפחתם, יש להעדיף מתן פיצוי חלקי בדרך של הערכת שיעור הסיכויים, על פני דחיית התביעה.

ביהמ"ש קיבל את התביעה לרשלנות רפואית בחלקה ופסק שהנתבעים ישלמו לתובע פיצויים בשיעור של 20% מגובה הנזק (אשר הוערך על ידו בסך של כ – 5,000,000 ₪).

לגולשי הפורטל עומד ייעוץ ראשוני באמצעות עו"ד אבי לוטן המייצג מקרים קשים של רשלנות רפואית. פניה ישירה לעו"ד לוטן: 054-7930927. טל': 03-6916555, דוא"ל:lotanlaw@gmail.com